מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(צו) אותם הזכאים, שהגיעו למדרגה הנעלה של "גילוי פנים", אינם מסוגלים, מכאן ואילך, לצמצם או לחדול מלימוד התורה ומקיום המצוות, שכן התענוג הנפלא שכרוך בכך מחזיק אותם בדרך הטובה, מונע מהם לסטות ממנה וגורם להם לברוח מפני עבירות כמי שבורח מפני שריפה. על אותם הזכאים נאמר: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", שפירושו, כי אותה הדבקות בקב"ה וההימשכות אליו הופכת להיות להם כ-"סם החיים" באופן, שאהבתו של הבורא לברואיו מגיעה אליהם ומשפיעה עליהם באופן טבעי באמצעות "הצינורות הטבעיים המוכנים לו לאדם מטבע הבריאה". קרי, האדם זוכה לעונג גופני ורוחני כאחד. זאת משום ש-"הענף דבוק בשורשו כראוי" והשורש, הקדוש ברוך הוא, מזרים חיים ועונג בשפע רב וללא הפסקה. מכאן מתבאר מדוע התורה נקראת בשם "חיים" - כי הודות לעיסוק בה, האדם מגיע לדבקות רבה בבורא ולאמונה שלמה בו וזוכה, מטובתו של הבורא, לחיים מלאי עונג ושפע, מבחינה רוחנית וגופנית כאחד.
(צז) בגלל הקשר ההדוק שבין לימוד התורה "לשמה" לבין השגת "טעם החיים" מדגישים חז"ל את החשיבות שבהתמדה בעיסוק בתורה ובמצוות ואת חובתו של כל אדם מעם ישראל לעמול ולהתייגע הרבה על מנת למלא בשלמות אחר הציווי "ובחרת בחיים". אדם שמקדיש את ליבו ושכלו ללימוד תורה "לשמה" יוכל למצוא בה את "אור פני מלך המלכים" ולהגיע למדרגה רוחנית שיש בה "השגת ההשגחה העליונה" שנקראת גם בשם "אור פנים" בהתאם לכתוב "ומשחרי ימצאונני". (המילה משחר מכילה בתוכה את המילה שחר שהוא ראשית אורו של היום) מכאן נבין את דברי חז"ל: "יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין" שפירושו הוא, שעיסוק רב בלימוד התורה, בדרך של יגיעה, אינו מספיק לכשעצמו כדי להוכיח שהאדם בחר בחיים, אלא עליו להתכוון ולעסוק בתורה מתוך "לשמה". כלומר, להאמין בכל ליבו ובכל מאודו "דהיינו, רק שיתן דעתו ולבו לזכות לחיים, זהו פירוש של "לשמה" כי יזכה שיתקיים בו הכתוב: "כל העוסק בתורה "לשמה" תורתו תיעשה לו לסם החיים" (תענית ז', ע"א).
(צח) מכאן נובעים דברי חז"ל אשר הבהירו בדקדקנות יתרה, כי המצווה האחרונה בתורה שעוסקת באהבת הבורא אינה מצווה רגילה שקיומה תלוי ישירות ובאופן פשטני ביגיעתו של האדם אלא שהיא מצווה מיוחדת שניתנת למילוי מתוך רצון אמת שנובע מפנימיותו העמוקה של האדם ועל כן לא ניתן לקיימה מתוך כוח של כפייה. יחד עם זאת כוונתם של חז"ל נעשיית למובנת יותר, מכיוון שהקושי שציפו שמצוי כאן אינו קיים, במובן שקיום המצווה אינו נתון בכלל בידי האדם ועל כן אין לו שליטה על הדרך להשגתה אלא שהכוונה היא שתחילת מילוי המצווה דווקא כן נתונה בידי האדם ותלויה ברצונו וכל מי שמשקיע הרבה יגיעה ועמל בלימוד התורה וקיום המצוות ומאמין בכתוב בה מסוגל להניע בתוכו כוחות נפש עצומים של אמונה ודבקות עד כדי כך שיגיע בסופו של דבר למילוי התנאים של אהבת הבורא ולהשגת ההשגחה העליונה ו-"גילוי פנים". כל זאת, ברוח הדברים שאמרו חז"ל "יגעתי ומצאתי, תאמין". אולם, מי שטוען כי השקיע ביגיעה ועמל שבלימוד התורה וקיום המצוות, על מנת הגיע למדרגה של גילוי פנים ולמרות זאת לא הגיע למדרגה הרצויה לו, קרי: "יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין" - אין להאמין לו. זאת כי אולי לא התייגע די הצורך בלימוד התורה ולכן לא מצא את "טעם החיים" או שאמונתו לא היתה מספיק איתנה על מנת למשוך אל האדם אורות שיקרבו אותו אל גילוי הבורא בתוך התורה. כלומר, האדם אינו עומד בדרישות חז"ל שפרשו את הכתוב בספר משלי "משחרי ימצאונני" במובן, שמי שמאמין בקיום הבורא ובשל כך מחפש היטב אחריו - ימצא אותו. יש לדייק במילה "משחרי" שכוונתה היא, שכל מי שמחפש אחר הקירבה לקב"ה, ללא קשר למדרגתו הרוחנית או למעלתו של האדם, ובלבד שישקיע בלימוד תורה "לשמה" ובקיום מצוות מתוך אמונה מלאה, תינתן גם לו ההזדמנות להתקדם בעצמו ולפי יכולתו עד שיגיע אל "גילוי פנים" ויחוש את "טעם החיים".
חשוב להבין, כי העיקרון באמירה "יגעתי ומצאתי תאמין" הוא, שהאמונה בקיום הבורא ובטובו היא שמקדימה ומנחה את האדם בלימוד התורה ובקיום המצוות ולכן שילוב שני הגורמים ביחד עתיד בוודאות להשתלם לו. זאת בניגוד לאדם שעוסק בתורה ומקיים מצוות מתוך כוונה מראש לבחון את אמיתות הקשר שבין יגיעה בתורה ובמצוות לבין קבלת שכר, ואז כשלא מצליח לחוש בטעם החיים הוא קובל על שלא הצליח ומתרץ זאת בכך שאין קשר בין הדברים. על כך אמרו חז"ל "יגעתי ולא מצאתי - אל תאמין". הראשון התייגע מתוך אמונה מלאה - וזוכה. השני התייגע מתוך ספק ובחינה - ולא זוכה.
(צט) מההסבר כאן ניתן להבין למה הכוונה בדברי חז"ל שאמרו כי "כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשיית לו סם מוות" (תענית ז' ע"א) וגם מה שפרשו בהקשר לכך, שהקב"ה מסתיר את עצמו בתורה. אולם, דווקא לגבי הטענה שהקב"ה מסתתר בתורה הקשו חז"ל באומרם, כי סביר היה לחשוב שהבורא מסתתר בתוך כל מעשי בריאתו לפי "שהדעת נותנת שהשם יתברך מוסתר דווקא במילי עלמא ובהבלי העולם הזה", שפירושו, כי הבורא אינו יכול להתגלות במה שמצוי מחוץ לתורה, בהבלי העולם הזה ועל כן, שם הוא במצב של נסתר וחבוי לעד ואי אפשר לגלות את מציאותו. התשובה לכך היא כי דווקא בתוך תורה עצמה, שהיא קדושה ובאה ממנו, גם בה הוא מצוי בהסתר, אך ממנה דווקא ניתן לגלותו, בדרך הלימוד "לשמה", ולהגיע לגילוי פנים, שכן רק מתוך הקדושה ניתן לגלות את הבורא והקדושה מצויה אך ורק בתורה ולא בהבלי העולם הזה. קושי נוסף נובע מהשאלה, מהי הנחיצות שבהסתר הבורא בתוך התורה והצורך החשוב בחיפוש אחריו כדי לגלותו? או כמו שנאמר בספר הזוהר: "כל זה למה לי"?
(ק) התשובה היא, שהסתתרותו של הבורא בתורה אינה הסתרה סתם כדי שיחפשו אחריו ויגלו את קיומו אלא מתייחסת אל עניין "הסתר הפנים" שהינו מסובך לכשעצמו ומורכב משני שלבים: "הסתר אחד" ו-"הסתר בתוך הסתר". בהקשר לכך מורה ספר הזוהר, כי אין כוונת הבורא להיות נסתר בתוך התורה לשם הנסתרות עצמה ועל מנת שיהא "בלתי מצוי" מפני הברואים, אלא דווקא מתוך כוונה לגרום למי שמחפשים אחריו להאמין בקיומו, להתאמץ מאד בלימוד התורה "לשמה" ולקיים את כל תרי"ג המצוות על מנת שיזכו לגלותו. הסתר הבורא ממשחרי פניו נועד להורות את הדרך למי שרוצים להגיע לקרבתו "משום שאין שום דרך ומבוא לבריות, שיוכלו לזכות באור פני מלך חיים, אם לא היה נוהג בהם מתחילה בהסתר פנים, שכל ההסתר הוא רק הכנה בעלמא אל גילוי הפנים".
